ירושלמי- פרשת בלק ובלעם

בשני התלמודים מובא שחז"ל רצו לצרף את פרשת בלק לקריאת שמע, אבל לא תיקנו כך בפועל כיון שפרשה זו היא ארוכה מאוד, וזה טורח ציבור.

יש הבדל בין התלמודים בניסוח הדברים. בבבלי פרשה זו נקראת "פרשת בלק". לשון הבבלי (ברכות יב): "בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע". בירושלמי (שם פ"א ה"ה) היא נקראת "פרשת בלק ובלעם", ולשונו: "בדין היה שיהיו קורין פרשת בלק ובלעם בכל יום".

פרשה זו מוזכרת בעניין נוסף, וגם שם יש אותו הבדל.

בבבלי (בבא בתרא יד) מלמדים מי כתב כל ספר מספרי התנ"ך, ושם נאמר: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב". כאן פרשה זו נקראת "פרשת בלעם" ולא "פרשת בלק". בירושלמי (סוטה סוף פרק חמישי) הלשון היא: "משה כתב חמשה ספרי תורה, וחזר וכתב פרשת בלק ובלעם, וכתב ספרו של איוב".

בירושלמי בשני המקומות הלשון היא "פרשת בלק ובלעם". מדוע?

נראה שזה מפני שבתורת ארץ ישראל ובירושלמי יש ערך גדול ויסודי לזוגיות. ולעומת זאת בתורת בבל יש מבט פרטי. יש לכך דוגמאות שקשה לפרטם כי רבים הם.

כשיש לפנינו זוגיות, בדרך כלל היא שייכת לבחי' של זכר ונקבה.

בעניין שלנו כתב הגר"א (על תיקוני זוהר, ע): "דשני דרגין הן דיבור ומעשה, דכורא ונוקבא, משה ואהרן, וכן בסטרא דלהון בלעם בלק." כשם שהקדושה מופיעה באופן של זכר ונקבה, כך לעומת זה בצד האחר.

נראה שמקור דברי הגר"א הוא בזוהר הק' (ג, קיב), שם מבואר שבלק היה קוסם, שהוא תלוי במעשה, וכפי שרואים בפרשה שבלק עסק במעשה בניין המזבחות וזביחת הבהמות, ובלעם היה נחש, שהוא תלוי בהסתכלות ודבור פה, ולכן הם היו צריכים זה לזה בשביל לבצע את מזימתם.

ההבנה ששלמות כל דבר היא בזוגיות של זכר ונקבה, שייכת לעניינה של ארץ ישראל, כדברי הזוהר הק' (ג, קיח) "דתמן אתחברת איתתא בבעלה", היינו ששם יש חיבור קודשא בריך הוא ושכינתיה. בגלות הם התרחקו זה מזה, והמציאות מופיעה בפירוד. מתוך כך מובן מדוע בבבלי הלשון היא פרטית, ובירושלמי מופיעה הזוגיות.

יתן ד' ונזכה בקרוב לחיבור שלם של קודשא בריך הוא ושכינתיה, בגאולה שלימה.